בעוד אלפיים שנה

האם היתה לקדמונים טלויזיה שאבדו עקבותיה או
קרקרים מופחתי-קלוריות באריזות פלסטיק?
ומה עם ספרים, מברשות שיניים, נייר דבק צבעוני,
גלגלות לצביעה מדוייקת, נעלי ספורט,
רטבים מבוקבקים, מגזמות, מרגמות, 
קוקיות עם נצנצים ?

האם היתה אחת מפעם, שכתבה גם היא שירים
על ארונות מטבח, מהר,
טרם התפוגגותם,
כמו רשימת קניות שבועית על מעטפת-חלון?
שיר לא בא להציק לך שוב,
לתבוע את חזרתו אל החלל שנתרוקן,
כמו פריט-מכולת שאזל.
הוא רק מותיר, כמאהב ביישן,
מין עצב דק על אזלת הזכרון ללכוד
תמונה שהסתדרה במשוואה שקולה,
כמו אז, ביום ההוא בפומפיי
שנקרש לחומר.

קבלי את זה בנאמנות,
כפי שזה עכשיו: רשמי, ציירי, רקדי
את הבועה שלך,
כי הקרומים שקופים בין הבועות
והמציאות היא קצף.