איך אומרים סבתא בעברית?
סבתי, עליה השלום, החלה להיות 'סבתי'וחדלה מהיותה 'ס֫פְתא שלי'עת עלתה לראשונה על הכתב, מעט לפני שפרשה לעולם שכולו טוב. בדרך הספיקה, אגב, גם להיות ה'סבְתא שלי', וגם זאת רק בכתב. לא נהגו, במקום בו גדלתי, להטות קרובי משפחה. [פרט לאלה הקשורים בקשרי נישואין...]
גדלתי משם ולתוך מקומות אחרים, בהם האוויר שכוייל לתדריהן השֵמִיִיםשל עדות אחרות, אוחז את המלים בבטנן, ובהתיכו את שמותיהם הנפרדים של המעורבים למלה אחת, הוא מגלם את השינוי האנרגטי הכרוך בקרבה האנושית. מאותן '__ שלי/שלך/שלו'וכו', המנכסות, אירופאיות, מרוחקות, ואינדיבידואליסטיות את השם המטרים אותן, נותרו רק סופיות קטנות, כחציו המט לנפול של שער, המעיד בצמצומו על הפתח היחיד בארמון הנפש ממנו נשקף נופו של אותו הקרוב. ה- ' __ שלי', אותו 'שלי'יומיומי שב-'הלכתי עם הבן שלילחוף הים'וב-'דיברתי עם אמא שליבטלפון'לעולם לא יצמיד לחיקו של בעל הקשר את הקרוב המדובר, לעולם לא יוותר על האופציה לברוח; ולעולם יפריד וישמר בקנאות את זכויותיו של המעיד על הקשר, ואת האויר המסייג בינו לבין האחר. לעומתו, אותן ' ִי'שב'בתִי', ' ָה'שב'אחותָה', 'נוּ'שבבננוּ, 'יךְ'שבאבִיךְו- ' ַם'שב'אמַם'- דבקן סמיך יותר, והוא מחייב וגורר אחריו את השתנותם של הנוגעים בדבר, כשהרחוק נראה במלוא גופו והקרוב- זה שמעיד על הקשר- נבלע ומרומז במוספית.
'השנה אנחנו בַּסדר אצל הורַי', אמרה לי לפני למעלה מעשור אשת דודי, ועצם שימושה בכינוי 'הורַי'הכה בי בנמלצותו הארכאית (בעבורי, כמובן), בחגיגיות הייצוגית שבו, ובמוחלטות הסמויה, הנימית, שהוא אוצר. המלה 'הורַי'הציגה בפני לפתע זוג בתמונת שחור לבן המביט זקוף-גו בצופה, או משקיף למרחקים בחצי-פרופיל של חתונה, שכן משהו בדמות המדוברת מתיישר ומתגהץ עם הגייתו של תפקידו המדויק ביחס לגיבוריו האחרים של המשפט. כך חשתי גם כאשר שכן אחד הציג בפני את ילדיו הקטנים: "זאת בתי Xוזה בני Y", ואף יותר, כאשר בחור שפגשתי בקבוצה מסויימת כינה את אשתו בעקביות בפני המשתתפים בשם 'אהובתי'. ולא שלא היו לו בעיות איתה!... היו ועוד איך, אבל כך הוא נהג לכנותה בחיי היום-היום, מתוך נאמנות לרחשי לבו.
אך למרבה האירוניה, מכל הכינויים המוטים באינטימיות כה רבה, זה אשר פתח במסעי אל עולם ההטיות הוא דוקא אותו כינוי הניתן כך בחינם לכל עובר ושב, לעתים מתוך ענווה ואחווה בסיסיות עם שאר בני האדם, לעתים על מנת להמתיק את הבקשה אותה מפנה הדובר לזולתו. הכוונה היא לכינויים 'אחי'ו-'אחותי'. ובכן, אין הרבה מלים בעברית היכולות לנקב כמותן, בחינניות ובקלילות, חורים בבלון החשיבות העצמית ובבלון אשליית הנפרדות. זה אשר בוחר לקרוא כך לסובבים אותו, לקרבם אליו בצ'כונתית מיוזעת, פְּרֶה-ביוגרפית ועל-מעמדית, זה אשר מסכים למבטי ההתנשאות מעיניהם המלומדות של הנאחזים במופרדותם שבדם ובמעמד, גם אם עמלו כל חייהם להשיגה- הוא זה שנמיכות רוחו המכוונת תחשוף את עירומם המשותף של האחרים מתחת ללבוש.
דיבור הצ'כונה ניתן לי כשי, כמתנת נישואין, כתבת נגינה קטנה שיש לסובב ללא לאות את ידיתה, כדי שיישמע שירה העדין- "שווים, שווים, שווים, שווה, שווה, שווה, אחד, אחד, אחד". אחד, ללא פחד, ללא מחיקתו של היחיד והמיוחד. אחד כאפשרות למנוחה, כהצעה ללימוד, לשינוי, ללבישת כסות אחרת וחדשה. כמה פריך אותו 'שלי'- 'של-לי''ש-ל-אני''אשר-ל-אני' - כחומת ביסקוויטים שיש לטייחה השכם והערב, פן תימס או תתפורר לפתע- ויחשף אז- מה? מה? אותו מאום אשר בפנים. כמה מגוחך.
ולא שאני טובה או נחמדה או אוהבת מעל לממוצע, אדרבא, עדיין יש לי עוד הרבה ללמוד, אולם זכיתי למות לשונית וזהותית ומכל מיתותי נולדתי, שוב ושוב, כדי למות באומץ פעם נוספת, כל אימת שגופי מלא את עורו, וכשמצאתי את האבנים הנכונות להתחכך בהן. ומתוך כל אותן מיתות, אותן זליגות מדמות לדמות, למדתי להבחין בריק הזה שמאחורי הקליפה.
דרכי להטיות עוד רבה, אם כן, תלולת צוקים ומשעשעת. קיצוריה ארוכים מנשוא, תובעים את ביטויו של הכתוב במדובר, וביטויו של המדובר בעשייה הרגשית והגשמית. ממש כמעשה בן-יהודה בזמנו, עיקש נוכח גבותיהם המתרוממות של שכניו וצקצוקיהם שוחרי הטוב. כן, המעשה העברי הפרטי שלי דורש אומץ ואימוץ אל הלב, ולא ביום אחד יגיע, לא בשנה אחת תתחיל החגיגה, אלא כשינוי אקלימי, זוחל סטטיסטית ומכרסם בשורשיהם של הרגלי הדיבור והרגלי הרגש. שלום סביי וסבותיי! שלום הוריי, אחיי, בנותיי, קרוביי ומכריי, שלום כתביי ואבריי, שלום שירי, שלום דוֹדי, אהבתי ועונותיי, שלום ארצי, שלום שמיי, שלום יומי שבו נחיים חיי. שלום לכם קוראיי ושלום לי ולמוריי.
2013