אז קודם כל נבהלתי. ככה, ליתר בטחון.
ניסיתי לברוח, להשלים רקעים לחיתוכים קודמים, לאכול משהו.
אבל כשעמדתי מול המקרר הבנתי שהישועה לא תבוא משם.
הוצאתי את הדף הלבן הזה-
ולא היה לי מה לומר. כלום. יובש. בהלה.
זהו? כבר נגמר?
ולא הבנתי, הרי אני אמורה להיות בשיא השוונג. אבל קיבלתי את זה שאין לי מה לתת והתיישבתי מולו ככה כמו שאני.
הצורך לצייר "משהו"ועוד יותר מכך- "משהו משמעותי"הוא צורך משתק. מדרבן אולי? מרומם? מסרס? לא יודעת. באותו רגע נדמתי.
והייתי רגע עם החלושס הזה, הריק.
טוב. לקחתי את הסכין והחלטתי שמה שירגיע אותי כרגע הוא לשנות את הדף הזה ולהפוך אותו לבעל מגבלה. לבעל הגבלה. שיראה פחות מגוהץ ומושלם ואינסופי.
עשיתי בו חור ועברתי על הקצוות הישרים בחיתוך ישר-בערך-עד-גלי של יד.
ונרגעתי.
זה היה כל כך דרמטי. תחושה פיזית ממש.
 |
| יצירת הסטוריה כדי להרגע |
ואז התמלאתי עזוז וכיוון של התחלונת, כי הדף הזה כבר פתח את פיו!
עכשיו הוא רצה צהוב בכל הקצוות החתוכים, ואני רציתי לבדוק את גירי-הפסטל העתיקים: את התחושה האבקתית שלהם ואת התנועה שדומה לשיוף של הקצוות.
יצא אחלה. והופ! בא צורך בצבע כחול ובהתלכלכות וצביעה במריחה של האצבעות.
היה כיף! כמו לשחק באיפור!
אבל הכחול לא היה כחול דיו ובא לי לבדוק איך כל היובש הזה יגיב למים.
אבל הכחול לא היה כחול דיו ובא לי לבדוק איך כל היובש הזה יגיב למים.
נו, הסתבר שהכחול היה דוקא פסטל שומני שהשתחל ליבשים והתחבא תחת שכבות האפור הדוחה שעוטף גירים שחיים בצוותא. לא התייאשתי. אדרבא!
עכשיו רציתי לראות מה יקרה במגע עם צבע המים: מה ידבק ומה לא? האם אצליח ליצור כחול ממש כהה כמו שרציתי?
עכשיו רציתי לראות מה יקרה במגע עם צבע המים: מה ידבק ומה לא? האם אצליח ליצור כחול ממש כהה כמו שרציתי?
(ויפה לשים לב: הנה עכשיו כבר היה לי שם רצון מוגדר, גם אם נכון לאותו רגע בלבד. זה מה שההרמוניה של הדף היתה צריכה. לא ע"פ תמונה מדומיינת מראש. רצון שנותן כח).
באו, אם כן, שכבות של צבעי מים, עוד ועוד. וערבובים עם הפסטל היבש מהצדדים.
התבוננתי בזה והנה: ציור בסיסי, הכי בסיסי שבעולם. שמים ושמש בצד. השמש בנגטיב, אבל עדיין.
טוב, יש שמיים ושמש אז התבקשה אדמה.
כיוון שהדף העבה היה רטוב ורך החלטתי לרקום את קו האדמה.
יש משהו מאד נוגע ללב ורך במראה של רקמה, בייחוד רקמה על נייר. משהו בשילוב בין הרוך המרומז, ההסטורי, של הבד לעצם מלאכת הרקימה ולהזרה שברקמה על משטח שלא מיועד לכך.
בעצם, ההקשר תלוי בתכים, כי רקמה על נייר יכולה לשדר גם כאב וכעס ואלימות. אבל פה זה היה לכיוון העדין.
בעצם, ההקשר תלוי בתכים, כי רקמה על נייר יכולה לשדר גם כאב וכעס ואלימות. אבל פה זה היה לכיוון העדין.
 |
| פרט- הרקמה |
ועוד משהו.
רקמה ללא חירור מוקדם על נייר דומה במידת מה לציור בדיו כי אי אפשר לתקן: היכן שננעצת המחט יוותר חור לעדות.
אבל אני בחורה אמיצה.
תכנון זה לחלשים. (סתם, צוחקת. כמה מפחי נפש נחלתי בגלל ההנחה הזו)
בקיצור, רקמתי בלבן מתוך מחשבה שהכחול אכן ישאר כהה לאחר הייבוש. שכחתי שצבעי מים מתבהרים מאד. לא נורא.
היו שם גם התלבטויות ונסיונות אם לטעת שם עץ או לא. בסוף החלטתי להוסיף עומק ועושר לאדמה עם עוד קצת רקמה, וזה התקשר לשירשהדבקתי.
היו שם גם התלבטויות ונסיונות אם לטעת שם עץ או לא. בסוף החלטתי להוסיף עומק ועושר לאדמה עם עוד קצת רקמה, וזה התקשר לשירשהדבקתי.
 |
| לפני הוספת הרקע |
בתחילת הפרץ האמנותי הנוכחי חגגתי את העובדה שסוף סוף יש לי מדפסת שעובדת ואני יכולה לשחק גם עם טקסט ופונטים מדוייקים.
הדפסתי שני שירים על הדף הירוק הזה, אבל הטקסט יצא קצת דהוי, בלי קונטראסט חזק בין הכתב לרקע.
מינורי כשיהיה, עדיין הטקסט איכשהו התאים לכל העבודה הזו, שהיא עדינה יותר באופייה ומצריכה מבט מקרוב.
מינורי כשיהיה, עדיין הטקסט איכשהו התאים לכל העבודה הזו, שהיא עדינה יותר באופייה ומצריכה מבט מקרוב.
יש גם עבודות כאלה, מהקוטב השקט של הסקאלה.
יאללה.
סיימתי, וצילמתי וכתבתי.
מקוה שתאהבו.
יאללה.
סיימתי, וצילמתי וכתבתי.
מקוה שתאהבו.
נ.ב.
בסוף הענקתי את היצירה לבת-דודי ובן-זוגה שהתחתנו באותו השבוע. לחיים!
פורסם בפייסבוק ב- 6.9.2018
 |
| התוצאה הסופית עם הרקע |