ציור בחיתוך

חישוקים 13.9.2018

יש אמנית חיתוכי נייר מוכשרת מאין כמוה ושמה בישראל ענבל לוטן (Inbal Lotan).
נחשפתי השנה לעבודתה דרך הפייסבוק ואני שואבת ממנה השראה לעיסוק בחיתוכים בכללי וגם לפיתוח שפה אישית בטכניקה עצמה.
לאחר שראיתי את תמונת החתולים הנפלאה שלה עלתה בי תמונה של שלוש טבעות שזורות זו בזו, בסגנון של ענבל, כלומר, צורה גרפית ברורה, המופיעה עם רקעים בצבעים שונים, הבאים להדגיש את חלקי היצירה.






חתכתי אותם וירדתי לרזולוציות גבוהות יותר ויותר, כי לא יכולתי להתאפק... נראה לי שאני יותר בקטע המדיטטיבי של דגמים ומרקמים ופחות בתיאורים ריאליסטיים, אבל אולי זה ישתנה.


כשסיימתי עם הטבעות גיליתי את הנגטיבים, את החלקים שהסרתי מהן ע"מ ליצור אותן. הרכבתי אותם בחזרה מתוך מחשבה ליצור עבודת נגטיב אבל זה לא יצא לטעמי ונשאר בגדר משחק נחמד.

מציאת הרקעים השונים התגלתה כמשימה לא פשוטה.
לכל צורה יש צבע שעובד איתה, שמחייה אותה, שמתאים לרגש שהיא מעלה ולמרקם שלה.
את הצבעים הללו יש להתאים זה לזה ובסופו של דבר למצוא גם צבע אחד שיתאים כרקע לכולם.
התוצאה שונה מהסגנון שבו עבדתי עד עכשיו והחיתוך ברור יותר בצילום. נראה לאן אמשיך מפה בחיתוך הבא.
בכלל, אין לי מושג כמה זמן יארך הרומן שלי עם החיתוכים ולאילו השגים וגילויים אגיע במהלכו. כרגע זה כיף ומלא באפשרויות לחקירה.

צבע ראשון נכנס

צבע שני נכנס!

עבודה בסגנון של אמנית אחרת דומה לשאילת אוטו מחבר. (לפעמים אפילו שאילה מבלי ששאלתי מראש...) ובכל זאת חוויה מלמדת, כי מצד אחד אני נחשפת לאורח חשיבה ועבודה שונים משלי, מצד שני, כמו עם מכונית מושאלת- אני נזהרת לא לקלקל ולא לנכס לעצמי דבר שאינו שלי, ומצד שלישי- הסגנון שלי רוצה לומר את שלו וקיימת שיחה בין התמסרות לבין אינדיוידואליות. אני יודעת שתלמידי אמנות עוסקים בהעתקה של יצירות קלאסיות, שבמובן מסויים היא דומה לכל רישום אחר. עכשיו אני מבינה את הערך המוסף של התרגיל.

חתמתי!

מתאמנת על החתימה

באשר לסד הטכניקה, שמתי לב לתופעה מעניינת.
מרגע שנפלה ההחלטה על יצירת חיתוכי נייר- מיד התגדרו בי חוקי משנה אישיים: שיהיה חתוך מחתיכת נייר אחת, שיראה כמו חיתוך ולא כמו נייר שצבעו אותו, שיהיה בלתי מתוכנן, שיהיה דו-ממדי, שיגיע עד סף הקריעה- וכו'.
מחוקקת ונכבלת ויוצרת, וממשיכה לחוקק ולהצטמצם וליצור ברזולוציה גבוהה יותר, עד שאין מקום ובשר לעוד חיתוך.
ואז מתנערת ומתחילה מחדש.

היכן אותה תחושת חופש חריפה שהממה אותי בחיתוך הראשון, תחושה של מלכות על פיסת העולם הזו, שבה אני יכולה לעשות מה שבא לי?
את זו אני מאחלת לעצמי בשנה הזו ובאלה שלאחריה.
ניתן להשיג חופש ומלכות ביצירה גם עם מליון חוקים- כל עוד אני נמצאת במרחב של חופש פנימי ורשות פנימית.

הרקע הזה?

או הזה?

וכאן המקום להזכיר, בתור שירות לקהל הרחב, את נונה אורבך Nona Orbach היקרה מפז, איתה נפתח לי השנה דיאלוג פורה.
בתוך חודשים ספורים אותו מרחב של חופש ורשות פנימיים קיבל אישור וכלים להתרחבות, וממנו החלה התנועה ליצירה חיצונית, פלאסטית.
נונה (אמנית, מטפלת באמנות, מורה לאמנות, מלמדת הוראת האמנות) מקדמת שינוי עמוק באופן שבו תופסים כיום את הוראת האמנות, ובהתאם לכך גם פועלים. השינוי מדבר על מעבר מעשייה מוכוונת תוצר והישגיות לעשייה מוכוונת תהליך ונוכחות. הכלי העיקרי הוא הפיכת כתת האמנות/הפינה בגן/שיעור האמנות בכתת האם- לסטודיו אמיתי, כמו של גדולים.
סטודיו בחומר וברוח, ז"א, עם כל המשתמע מכך.

נונה הקימה קבוצת פייסבוק שמטרתה ליצור הקבוצה חגגה את המצטרפ/ת ה-4000 בשבוע שעבר. חברות בה בעיקר מורות לאמנות, גננות, מטפלות באמנות (וגם גברים העוסקים בכל אלה), וכן אמניות טרמפיסטיות כמוני, שניזונות מכל הדבש שנוצר בדיון תומך, מקצועי ומעמיק שכזה.
אז איך עושות ועושים את זה? בקבוצה. תאוריה ופרקטיקה.
מי שרוצה להתעמק ולהצטרף- נא לפנות לקבוצת הפייסבוק "ביקורי סטודיו".
מומלץ ביותר. יש גם קבוצת הורים לילדים באותה הרוח.

אני רק יכולה להעיד באופן אישי שהשיח הנהוג בגישה הזו שחרר את הילדה הפנימית שלי ואפשר לה להתחיל לשחק מחדש.
זה דבר גדול מאד.

יאללה, שנה כיפית ומלאה בתחושת חופש והרמוניה.